האהבות שלי
הקלון של צחי
אני אוהב את צחי הנגבי. הוא איש חכם שידע לאורך זמן לעבד את השקפותיו הקיצוניות למדיניות שפויה. במקרים רבים הוא הבלם האחורי האחרון בכרכרת המשוגעים הזאת המקרקשת במדרון. הוא שם כבר הרבה זמן הוא מכיר את ה"שטיקים" שבלי להסתייע בהם אין לו בעולמו לא תקווה ולא תכלית. זו מסורת נכבדה, אומרים. כולם עושים את זה, אומרים. אולי חוץ מריבלין, ככל הידוע לי, והשר ההוא בלי התיק, נו, זה שנראה ונשמע כאביו בגין קולו והשקפותיו. זולת שני אלה, פעלו האחרים בתום לב, ובחיוך חונף, ובכל אופן מתוך הכרה שאלה הם חוקי המשחק. שוחד בחירות? מה זה, תרופה נגד הצטננות? בדרך כלל עושים את זה בחשאי ובבושת פנים כמנהג הסוחרים בחפצים גנובים. לא הפעם. שני מאפיינים ייחדו את צחי הנגבי: חששו שלא כולם יודעים שבתמורה לבחירתו הוא מוכן לחלק את נכסי הציבור לידידיו הרבים. והעובדה שנתפס. החוק הרי היה שם כל הזמן ומישהו היה רק צריך להבחין במשמעות מעשיו של צחי על רקע החוק ולהצביע על הניגוד שיש בין האינטרס הציבורי לבין מינויו של שכנו ממול לממונה על התקציבים במשרד. מסיבות של מסורת מצא אותו בית המשפט, בדעת רוב, זכאי בשני סעיפי האישום הנוגעים לשוחד ואשם במתן עדות שקר. אשמה מאוחרת זו גררה קלון. קלון , אם ניכנס לרגע לדקויות קטנוניות של הלשון הוא: בושה וחרפה. בושה וחרפה הם בושה וחרפה. גם עכשיו וגם אחר כך. אלא שבית המשפט השית על צחי הנגבי קלון לזמן מוגבל. כמו הייתה הבושה מתפוגגת עם חילופי מזג האוויר. על צחי הנגבי מושתים בושה וחרפה רק עד הבחירות הבאות. אחר כך הוא יכול להתנער ממשמעות מעשהו ולחדש את פעילותו הפוליטית כאחד האדם. כתם לשנתיים, חצי מחיר, במבצע. אחר כך זה יורד בכביסה. ואם כן אנחנו נדרשים בעצם להשלים עם העובדה שהחוק מאפשר לאדם ששיקר בעדותו לבית המשפט לכהן אחרי שאשמתו מצטננת קצת, אפילו כראש ממשלה. כן, זה הגוזר במסגרת סמכויותיו גזרות של חיים ומוות.
אשמת שר הפנים
לא אוהב את שר הפנים אלי ישי. אני מסתכל עליו ורואה בן אדם שמטפח את הקיפוח שהוא מבקש לכאורה להפסיק, ומנהיג בצדקנות את צאן מרעיתו תוך שהוא מקפיד שיישארו במקומם העלוב. בעקבות הדליקה בכרמל נחשף שר הפנים לביקורת קשה על כך שהוא, האחראי באופן ישיר על שירותי הכבאות, לא הכין מבעוד מועד את הכלים להתמודדות עם דליקה בסדר גודל כזה. מחדלו הותיר את יערות הכרמל, בשעת מבחן, בלי אמצעי כיבוי אפקטיביים. האיש, מבוהל כדבעי, הופיע במסיבת עיתונאים שטח את טענותיו ותוך כך הסיר מעצמו אחריות למחדל. אני אולי לא אוהב אותו אבל הוא צודק. איך הוא יכול לדעת שמוטלת עליו אחריות? שהרי לאורך הזמן נתפסות ממשלות ישראל כחסרות מסורת של נטילת אחריות. מלחמת יום הכיפורים הותירה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון נקיים מעוון. גם מלחמת לבנון השנייה לא גרמה לפיטוריו של איש מאלה שקיבלו משכורות גבוהות מאד כדי לספק לנו שירותי ביטחון ומדיניות. שלושת האישים הטובים האלה המשיכו למלא את תפקידם בלי למצמץ. אחד מהם נשאר חבר כנסת מלא תקווה עד היום, שני הוצא משם בכוח רק לאחר שהוגשו נגדו כתבי אישום, השלישי עומד ממש בימים אלה בתור ללשכת התעסוקה של מפלגת "קדימה" ובפיו הבטחות על שינוי והתחדשות. דליקה בכרמל?
האמת היא שאיש אינו נוטל אחריות למחדליו כי החוק שמגדיר מהי אחריות אינו מגדיר מהי התוצאה שעל בעל האחריות לשאת בה אם לא עמד באחריות הזאת. שתי המלחמות שהזכרתי ולהבדיל הדליקה גבו מחיר דמים יקר. אלא שחברי הממשלה נהנים מהגנה ששום עבריין אינו נהנה ממנה. והם רשאים לעטוף את מחדליהם בהבל פה וחצאי אמיתות ולהישאר על כנם. אגב, לפני הדליקה בכרמל הייתה מחאה גלויה של הכבאים על אודות המחסור המסוכן בתקציבי הצטיידות. זה היה באמת מאד מעניין , ובחדשות הערב הקדישו לזה כתבה שלמה קצת לפני הדיווח על מזג האוויר, לו הייתה המחאה של צוותי הכיבוי זוכה לרייטינג דוגמת "האח הגדול" למשל, אפשר היה להניח שמישהו ייתן דעתו על אמצעי ההצלה הדלים העומדים לרשות שירותי הכבאות. אלי ישי צודק. האחריות אינה מוטלת עליו. האחריות מוטלת על הציבור המופקר לנפשו. אלא שהמחדלים מסמרי השיער והעקובים מדם נשכחים מהר כדי לפנות את תשומת הלב למעקב קפדני אחרי הנושאים החשובים באמת: תוצאות הלוטו האחרונות, הבליה של הגברת בר רפאלי, ושאלות העומק הקשורות למצב ההדחות ב"האח הגדול".
מכתב הרבנים
אני לא אוהב לקרדה. המליחות שלה פוגעת בטעמם המתוק של החיים. גם רבנים אני לא ממש אוהב. ובכל אופן שומר מהם מרחק ראוי של כבוד. "אהב את המלאכה" נאמר "ושנא את הרבנות". רבנות היא עמדה מתנשאת לטעמי בתוך החיים שהם שוויוניים מעיקרם. אני אוהב להאזין לכל אדם ואני מאזין. כשאני מעיין בעצמי אני לא יודע אם הקב"ה רוצה שנמכור דירות לערבים או לא, אבל אני יודע שהוא לא אמר את זה בשום מקום. בתורה יש התייחסות אל הזר והתושב ובה דרישה ברורה שלא לשאת פנים ולכבד את האחרות של האחר. אבל בנושא דיור לערבים לא מצאתי כלום. ידוע ברבים שלפסוק הלכה הוא מעשה עז ובעל משמעות לדורות. מעטים מעיזים לעשותו, שהרי מדובר בלא פחות מהשפעה ישירה על הדרך שיבור לו האדם בעבודת ה'. והנה חבורה של 70 רבנים בשם עצמם מצאה לנכון להזהיר את ישראל מפני עוון של השכרה או מכירה של דירות לערבים. אני מדפדף במהירות בספר התורה ולא מוצא שום התייחסות לדיור של ערבים. דיור דווקא יש, דיור מופיע כחובת האיש לספק לאשתו את שארה כסותה ועונתה, אם כן עניין הדיור כבר ידוע היה בעת ההיא, והוא אינו המצאה של העידן החדש ואם כן מדוע אינו מופיע כאיסור לגבי ערבים? כשיהושע כבש את ארץ ישראל כבר היו שם אחדים שלא היו ישראל האם יהושע שהיה רב גדול לפחות כמו זה של אילת ציווה להימנע מלמכור להם דירות? לרבים ידוע הפסוק: "לה' הארץ ומלואה" והוראתו שכל קניין בעולם אינו אלא חזקה. וכן פירושו של ר' יצחק לפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" "... הוא בראה [את הארץ] ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם [אומות העולם] וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו [ישראל]." ור' ישעיהו ליבוביץ' זצ"ל מוסיף באירוניה: וברצונו נטלה מאיתנו ומסרה לרומאים וכו. ואם כן למי הארץ?
גם רש"י הכיר את הפסוק שעליו מסתמך מכתב הרבנים בו נקבע איסור מכירה לנוכרי, והוא מפרש את המילים "לא תחנם" לא תיתן בהם חן, ולא תיתן להם חניה בארץ. ואם כן יש גרסאות שונות לאסמכתא זו.
הפירוש שנתנו הרבנים האלה לרצון ה', יותר משהוא נובע מאכפתיות הלכתית הוא נובע מתקווה פוליטית. ראוי להם לרבנים לעיין במסכת אבות א', יב'. לקרוא, "..דאישתמש בתגא חלף", ולבחון את עזות המצח שבפעילותם הציבוריות גם לאור קביעה זו.
שמחה גולדשטיין
